הספר פרופיט פירסט (Profit first) מדבר
על עקרון נחמד:
הוא אומר שהנטייה שלנו בהתנהלות הפיננסית
היא קודם כל לשלם לכל מי שאנחנו צריכים –
ספקים, בנקים, משכורות וכו׳, ורק בהמשך,
עם מה שנשאר, אנחנו מפרישים לעצמנו כרווח.
הוא טוען שצריך לעבוד הפוך:
אחרי שנכנס כסף, צריך להפריש אחוז
מסויים לחשבון רווחים, ואז, עם מה
שנשאר להתנהל.
הבסיס שעומד מאחורי התפיסה הזו
הוא ׳חוק פרקינסון׳.
החוק אומר שמשך הזמן שייקח לנו לעשות
פעולה מסויימת, הוא משך הזמן המוקצה
לה.
אם למדת באוניברסיטה, זה תבוע אצלך
בדי.אן.איי… למי לא היה את הפרוייקט
שנפרס על פני חודשיים, למרות שבפועל,
העבודה האפקטיבית עליו הייתה ביומיים
האחרונים…
בקיצור, הוא אומר את אותו הדבר לגבי התנהלות
פיננסית:
בסופו של דבר אתה תסתדר עם מה שאתה משאיר.
לכן עדיף קודם כל לשלם לעצמך, ואחר כך לשלם
לכל השאר ולהסתדר.
היופי בעיקרון הזה הוא שהוא רלוונטי בהמון תחומים
בחיים. למשל, זמן ילדים.
אם אני אגדיר לעצמי שאני עובד ואם יישאר זמן,
אשחק עם הילדים, אגיע למצב ש… לא יהיה לי
זמן לשחק איתם.
לכן קודם כל אני מייצר אילוץ שמחייב אותי להיות
עם הילדים, ואז משך העבודה מסתדר.
כנ״ל לגבי זמן עבודה על הדברים ״החשובים אך
לא דחופים״ של העסק.
אם אני לא מקצה לזה זמן מוגדר, החשוב והדחוף
משתלט על כל זמן העבודה ואתה מוצא את עצמך
בסיום השנה בתחושה שעבדת קשה אבל שלא
התקדמת. באסה…
לסיכום, אני חושב שהחוק הזה הוא חוק חשוב
כדי לחיות חיים מאושרים – כי הוא עוזר לך
לשים את סדרי העדיפויות שלך בראש.
לכן, אם לחזור לתחילת המייל שבו דיברתי
על הספר: Profit first. אני חושב שבחיים
אנחנו צריכים ליישם עיקרון שנקרא: Me first.
אם זה בחלוקת הכספים, בניהול זמן, בלימוד
של דברים חדשים, באנשים שנפגשים איתם ועוד.
שנה טובה!